פרשת "כי-תצא" עוסקת בדיני מלחמה. הפרשה מתחילה בהלכות בנושא זה, גם באמצע הפרשה מוזכרת המלחמה והלכותיה ואף בסופה את עניין מלחמת עמלק
תחילת הפרשה מדברת על שבויה מהמלחמה אשת יפת תואר שעיקרה הוא ההיתר מיוחד להתחתן עם נוכרייה בגלל המלחמה, והמשכה הוא שלא לנהוג בגסות ובחוסר רגישות בשבויה הזאת: "וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ"
באמצע הפרשה כתוב: "כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע. כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה. והיה לפנות ערב ירחץ במים וכבא השמש יבא אל תוך המחנה. ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכסית את צאתך. כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך"
הרמב"ן פירש "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע", היינו דבור רע והוא לשון הרע כדי שלא יהא ביניהם מחלוקת ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים, וזה דבר ברור שכשאין שלום בין הלוחמים הרי הם מנוצחים כמו שקרה לפריצי ישראל בבית שני.
לכך אמר "כִּי תֵצֵא" בלשון "יציאה" מיעט המלחמה הפנימית תוך העיר, לומר שדווקא כצאתך העיר תפרוש כפך למלחמה, אבל בתוך העיר יהיה שלום ביניכם. ודווקא למלחמה תצא ולא ממלחמה, ודווקא על אויביך תצא - ולא על אוהביך לרעך כמוך, ושבית שביו של השונא - ולא שתבקש לצוד את חבירך במצודתך, כי כל אלו דברים המזיקין במלחמה ואם את כל אלה תעשה אז ונתנו ה' אלהיך בידיך אבל לא זולת זה.
רמב"ם (מלכים פרק ו הלכה יד) כתוב: "ואסור להפנות בתוך המחנה או על פני השדה בכל מקום, אלא מצות עשה לתקן שם דרך מיוחדת להפנות בה, שנאמר ויד תהיה לך מחוץ למחנה".
ובהלכה ט"ו כתב הרמב"ם: וכן מצות עשה להיות יתד לכל אחד ואחד תלויה עם כלי מלחמתו ויצא באותה הדרך ויחפור בה ויפנה ויכסה שנאמר ויתד תהיה לך על אזניך וגו' ובין שיש עמהן ארון ובין שאין עמהן ארון כך הם עושים תמיד שנאמר והיה מחניך קדוש"
קדושת המחנה הצבאי צריכה להיות כמו במקדש, ומזה נלמד גם לתפילה נאמר בתורה: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ... וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ", ודרשו חכמים, שבשעה שאנו עוסקים בדברי קדושה עלינו להקפיד שלא יהיו בסמוך לנו צוֹאָה וכל דבר שריחו רע בטווח של ארבע אמות מהאדם שנחשב כ'מקום חֲנִיָּתוֹ'. וכן אסור לעסוק בדברי קדושה בשעה שיש דבר מיאוס לנגד עיניו בטווח ראייתו של האדם 'כמלוא עיניו'.
זמן יציאה למלחמה הוא זמן יוצא דופן ישנו מתח נפשי, לחצים עצומים בהם נמצאים הלוחמים, העיסוק בהרג ובשפיכות דמים, ההיתר לאכול מאכלי איסור בשעת הצורך והיתרים נוספים בשעת המלחמה, יכולים להביא את האדם לשבירת מסגרות ושבירת המוסכמות שלפיהן הוא חי בשגרה על כן התורה מזהירה אותנו "והיה מחניך קדוש ושב מאחריך" אם רוצים לנצח את אויבנו עלינו להיות מוסריים להישמר מכל דבר רע שהדיבור יהיה דיבור מקרב של לראות את הטוב שבכל אדם ובודאי שאין זה הזמן למחלוקות לא בין הלוחמים ולא בין הציבור, יוצאים למלחמה מתוך ואהבת לרעך כמוך ולא מתוך מרובות ופילוגים זה המתכון והבסיס העיקרי לנצחון במלחמה.
כמובן שהמחנה חייב להיות מקושר לבורא יתברך העושה לנו את המלחמות, לא כוחי ועוצם ידי כי אם הקב"ה הנותן לנו כח לעשות חיל יציאה לקרב מתוך תורה ותפילה, בהם אין מקום לדברי מיאוס בתוך המחנה.
בספר שערי ארוכה, אות כ' מובא מספרי קבלה, כי אחד מרמזי חודש 'אלול' הם ראשי התיבות "להצילך ולתת אויביך לפניך", כי חודש זה מסוגל לתשובה ולהכנעת הסטרא אחרא, כי ימים אלו הם עת רצון ורחמים והקדוש ברוך הוא מצוי וקרוב לכל קוראיו וימינו פשוטה לקבל שבים. וכאשר שב אדם בתשובה וה' מקבלו ברוב רחמיו, מתקיים בו "והיה מחניך קדוש" כי כל אבריו וגידיו נתקנים ושבים לקדושתם בלי פגם - ובלבד שימלא אדם חלקו "ולא יראה בך ערות דבר". בתיבת "יראֶה" יש לרמוז כי הם ימי התיקון: א'לול, ר'אש השנה, י'ום הכיפורים, ה'ושענא רבה – כי בימים נוראים אלו, יש להקפיד בכפל שמירה מכל דבר שבערוה, ועל ידי כן "והיה מחניך קדוש"
תגובות