ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך: לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו אשר אנוכי מצוך היום לטוב לך".
זהו משפט המפתח שכל יהודי צריך לשאול את עצמו מה ה' רוצה ממני? לירא אותו, ללמוד מדרכי ה' לאהבה אותו, ולעבדו בלב שלם, לשמור ולקיים את תרי"ג המצוות. וה' מבטיח שיהיה לי טוב בעולם הזה ובעולם הבא
לכאורה מלשון הפסוק "כי אם" משמע שמבקשים ממני משהו קטן "ליראה את ה'", והרי יראת שמים אינה דבר קטן אלא מצב שדורש עבודה עצמית יחד עם התבוננות מעמיקה לא פשוטה.
במסכת ברכות בדף ל"ג מובא: אמר רבי חנינא "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה". שואלת הגמרא: "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא" (האם יראת שמים היא דבר קטן) והרי אמר רבי חנינא בשם רבי שמעון בר יוחאי שאין לו לקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר יראת ה' היא אוצרו".
מתרצת הגמרא נכון אך לגבי משה רבינו יראת שמים היא דבר קטן, והגמרא מוסיפה משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו, דומה עליו ככלי קטן, וכשמבקשים מאדם כלי קטן ואין לו, דומה עליו ככלי גדול. ומה איתנו עם ישראל? האם גם לנו זה דבר קטן או רק למשה רבינו? האם משה דבר מנקודת מבטו או גם כלפינו?
הרמב"ם בהלכות יסוד התורה פרק ב': כותב כיצד ניתן להשיג את יראת ואהבת ה' "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, ובדברי דוד המלך "צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי", וכשמחשב הדברים האל עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה ואפילה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות וכדברי דוד המלך "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו".
הגמרא הביאה משל שכשמבקשים מאדם כלי קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול, יש רמז ברור שלזכות ביראת שמים הוא כלי קטן ואינו דורש מאמץ עילאי, על האדם להכין עצמו ככלי קיבול לקבלת והרגשת גדלות הבורא, הרמב"ם נתן לנו דרך פשוטה על פי דברי דוד המלך, להתבונן בעולם הטבע בחי, בצומח ובמערכות השמים לראות בפלאי הבריאה ולהגיע לאמונה מוחלטת שיש בורא לעולם.
הרמח"ל: כותב שבפסוקים אלו "כלל כל חלקי שלמות העבודה הנרצית לשמו יתברך, והם: היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה, שלמות הלב, ושמירת כל המצות. היראה היא יראת רוממותו יתברך, שיירא מלפניו כמו שיירא מלפני מלך גדול ונורא, ויבוש מגדולתו על כל תנועה שהוא בא להתנועע, כל שכן בדברו לפניו בתפלה או בעסקו בתורתו.
ההליכה בדרכיו כולל כל ענין יושר המדות ותקונם. והוא מה שביארו ז"ל (שבת קלג ב): "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'". וכלל כל זה, שינהג האדם כל מדותיו וכל מיני פעולותיו על פי היושר והמוסר…
האהבה שיהיה נקבע בלב האדם אהבה אליו יתברך עד שתתעורר נפשו לעשות נחת רוח לפניו, כמו שלבו מתעורר לעשות נחת רוח לאביו ולאמו, ויצטער אם חסר זה מצדו או מאחרים, ויקנא על זה וישמח שמחה רבה בעשותו דבר מזה.
שלמות הלב הוא שתהיה העבודה לפניו יתברך בטוהר הכוונה, דהיינו לתכלית עבודתו בלבד ולא לשום פנייה אחרת. ונכלל בזה שיהיה שלם בעבודה, ולא כפוסח על שתי הסעיפים או כעושה מצות אנשים מלומדה, אלא שיהיה כל לבו נתון לזה.
שמירת כל המצוות כמשמעו, דהינו: שמירת כל המצות כלן בכל דקדוקיהן ותנאיהן".
הגמרא במסכת שבת דף ל"א - מובא משל למי שעושה ופועל ברוחניות אך ללא יראת שמים, משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור של חיטין לעליה, הלך והעלה לו. אמר לו ערבת לי בהם קב חומטין (כמות קטנה של חומר המשמר את החיטין מלהתליע) אמר לו לאו, אמר לו מוטב אם לא העלית. ללא יראת שמים, החומר המשמר - הרי שכל השאר לא מחזיק מעמד
ההרגשה העילאית בהתבוננות ביפי ופלאי הבריאה מובילים אותנו להתבונן ולהסיק מסקנות, ומתוך כך נגיע לאהבת ה' שהבסיס הוא יראת שמים, שמתוך יראת שמים תהיה עבודת האדם בצורה שלימה כי רק דרך יראת שמים יוכל האדם לעלות בכל מעלות התורה והיראה.
תגובות