הרמב"ם בהלכות תעניות פרק א' כותב: מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור....
אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזרית וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי. כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.
הרמב"ם מצטט פסוק מפרשתנו ומסביר והלכתם עמי בקרי זה לומר שכל מה שקורה זה במקרה ולא משהו מכוון אלא כל מה שקורה לאדם או לאומה הכל תלוי במעשים שלנו.
הגמרא במסכת תענית דף ט' ע"א: מביאה סיפור בו פגש ר' יוחנן לינוקיה (הבן הקטן ) דריש לקיש שדורש את הפסוק במשלי יט, ג':" אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו"
תמה ר' יוחנן ושאל: האם יש דבר שכתוב בכתובים ולא רמוז בתורה? אמר הילד הקטן שזה רמוז בבראשית מב, כח" ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו".... אחי יוסף מתפלאים מה עשה ה' להם שחשדו אותם כמרגלים ולא תלו את זה במה שעשו לאחיהם יוסף שמכרו אותו. "אולת אדם" מעשיו הרעים של האדם מסלפים את דרכו ואחר כך עוד מתלונן על הקב"ה מה הוא עושה לו.
ועוד מביאה הגמרא "רב הונא החמיצו לו ארבע מאות חביות של יין והיה עגום משום כך. הלך לרב יהודה וחכמים, ואמרו ליה לעיין מר במיליה! זאת אומרת יפשפש במעשיו.
אמר להם האם אני חשוד בעיניכם? אמרו לו האם הקב"ה חשוד שעושה דין בלא דין? אמר להם אם מישהו שמע עלי דבר שאני צריך לחזור בו שיגיד ליו אמרו לו: שמענו שיש לך אריס ואתה לא נותן לו את חלקו בזמורות של הגפן שחותכין מהן בשעת הזמיר, והרי שנינו במסכת בבא מציעא דף ק"ג א: כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים.
אמר להם שהוא גונב לו יותר מהחלק שלו. כלומר שאמר להם רב הונא שכדין עשה רק להציל את ממונו. אמרו לו זה מה שאומרים אנשים: "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים" שפירושו גם אם גנבת מהגנב עדיין יש לזה טעם של גנבה... ולמרות שזה לא מן הדין אבל הוא בתור שהוא רב חשוב לא יכול לעשות מעשים כאלה ויש בזה משום חילול ה', וכנראה שלקה ביין משום שקלקל ביין בזמורות של האריס.קיבל עליו ללכת ולהחזיר לאריס את כל מה שלקח ממנו.
הגמ' אומרת שלאחר שקבל על עצמו כן, חדל להפסיד והרויח מה שהיה צריך להרויח מתחילה .ויש שתי דעות בגמרא כיצד הרויח: לדעה אחת בגמרא נעשה לו נס וחזר החומץ להיות יין כבתחילה, ויש דעה שניה בגמרא שהחומץ התייקר עד כדי שנמכר במחיר יין, נמצא שלא הפסיד כלום.
מזה אנו לומדים כי מה שמגיע לאדם זה קורה לו בגלל מעשיו אין דרך מקרה אצל הקב"ה הכל מדוקדק ואין לו רצון לצער סתם את האדם, וברגע שאדם שב מדרכו מתחרט ומתקן אזי אין שום סיבה שתקרה לו תקלה או צער.
וכמו שאמרו חז"ל במסכת חולין דף ז' ע"א: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" נוקף אצבעו הכוונה נפצע. כל מאורע וכל צרה או עגמת נפש הוא סימן ואיתות על חסרון בהתנהגותו, והכוונה משמים ולא רק לאדם הפרטי אלא אפילו לאומה בכללותה כל צרה יש לה סיבה כדברי הרמב"ם והיא אינה במקרה ועל כן יש צורך בחשבון נפש נוקב על מנת שנטיב את דרכנו ומעשינו והקב"ה יביא לנו גן עדן עלי אדמות.
תגובות