בפרשתנו יש איסור על אונאה וכך כתוב: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" ואחרי כמה פסוקים בסיום הפרשיה על אונאה כתוב: ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני יהוה אלהיכם".
מדוע ישנה חזרה על הציווי? הגמרא מסבירה שהחזרה והכפילות לשון מעידים שיש כאן שני עניינים מהפסוק (יד) הפותח יש ללמוד הונאת ממון ואילו מהפסוק (יז) החותם יש ללמוד הונאת דברים. תנו רבנן "לא תונו איש את עמיתו" באונאת דברים הכתוב מדבר...
והגמרא מדייקת ומביאה את הפסוק הראשון... כשהוא אומר "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" הרי אונאת ממון אמור (שהרי מוזכרת מכערה או קניה) ולכן "לא תונו איש את עמיתו" - באונאת דברים
הא כיצד (הונאת דברים)? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך. אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו: פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה? אם היו היו חולאים באים עליו או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב: "הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך, זכור נא מי הוא נקי אבד ואיפא ישרים נכחדו.
רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב וכל דבר המסור ללב נאמר בו "ויראת מאלוהיך" וזה לא נאמר בו "ויראת מ א-להיך. ורבי אלעזר אומר: זה בגופו וזה בממונו. רבי שמואל בר נחמני אמר: זה - ניתן להישבון וזה - לא ניתן להישבון.
בגמרא במסכת בבא מציעא דף נ"ט מובא הסיפור על תנורו של עכנאי - תנור של חוליות שנתנו חול בין חוליא לחוליא. רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאים. באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. הוא מביא ראיות ניצחות אך לא מקבלים את דעתו. היות שיש כלל בתורה "אחרי רבים להטות" והלכה היא כרבים.
באותו היום נידו אותו, ורבי עקיבא הולך להודיע לו ואומר לו: "רבי, כמדומה לי שחברים בדילים ממך". אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו, ונשמט וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות. לקה העולם שליש בזיתים, שליש ושליש בחוטים ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שבידי אישה טפח.
תנא: אך גדול היה אותו היום שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף. ואף רבן גמליאל היה בא בספינה עמד עליו נחשול לטבעו אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. נח הים מזעפו.
אימא שלום אשתו של רבי אליעזר אחותו של רבן גמליאל הייתה. מאותו מעמד ואילך לא הניחה לרבי אליעזר ליפול על פניו. אותו היום ראש חודש היה והתחלף לה בין מלא לחסר. ויש אומרים שבא עני ועמד על הדלת (השער) והיא הוציאה לו פת. מצאה אותו שהוא נופל על פניו, אמרה לו: קום, כבר הרגת את אחי. בינתיים יצא קול שופר מבית רבן גמליאל שמת. אמר לה: מנין ידעת? אמרה לו: כך מקובלני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה.
על אף שלא נפסקה הלכה כרבי אליעזר הצער שהיה לו בדבר גרם לנזקים גדולים בעולם. הגמרא מביאה את הסיפור הזה כדי ללמוד את החומרה של אונאה וכמה שאסור לצער אף יהודי אלא יש להעריך ולתת כבוד לכל אדם גם אם הוא חושב אחרת ממני.
תגובות