אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה נפתחו אמש בקריית מלאכי, בטקס העירוני שהתקיים באמפי המתנ"ס, אליו הגיעו לכבד את זכר הנופלים, אלפים מתושבי העיר.
בטקס השתתפו ראש העיר אליהו זוהר, רבנים, חברי מועצת העיר ומשפחות שכולות תושבות העיר, בהן שש המשפחות שהפכו שכולות בעקבות אירועי השביעי לאוקטובר.
העצרת בהנחיית סגן ראש העיר יוסי סולימני כללה: טקס הנחת זרים, תפילת 'יזכור', קדיש ומסכת אותה הציגו תלמידי גימנסיה דרכא.
נשאו דברים רם זהבי מנהל מחוז דרום במשרד החינוך, סגן אלוף רועי דור נציג צה"ל, נציגת המשפחות מיטל איובי ששכלה את האח אריאל ז״ל, שנפל לפני ארבעה עשורים והשנה איבדה גם שכן וחבר קרוב - איציק דהן שנרצח במסיבת הנובה
בסיום הטקס נערך ערב שירי לוחמים באולם המתנ"ס בהנחיית עודד מנשה
בדברי הנאום גם הפעם קרא ראש העיר לאחדות בעם למען הנופלים, שנפילתם לא תהיה לשוא, למען המשפחות השכולות , למען החטופים. ולמען מדינת ישראל"
לפניכם הנאום המלא כלשונו:
קהל יקר, משפחות שכולות יקרות.
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל
ונפגעי פעולות האיבה, הינו יום מיוחד.
בשעות אחר הצהריים, כבר מרגישים את המועקה הכבדה, אנשים יותר איטיים, מהורהרים. יום קדוש.
אבל יום הזכרון הזה, הוא שונה.
אנחנו כבר מאתיים ותשעה עשר ימים בתוך הכאב , בתוך האבל הזה. מהלכים בזהירות, חוששים לגורל החטופים, לשלום החיילים. מתפללים לרפואת הפצועים. ליבנו עם המשפחות. חוששים ממלחמה בצפון, חרדים מהבלתי נודע, חרדים לגורל מדינת ישראל. יום זכרון ארוך ארוך, כבד, כבד מאוד.
משפחת השכול גדלה מאז השביעי באוקטובר, במספרים מזעזעים. תאריך שייזכר לדראון עולם. יום בו שותקנו כולנו. הושפל מבטנו, היונה נרצחה בדם קר, אולי לתמיד. יום בו לא היה מושיע עד לשעות הצהריים.
מתפללים בבתי הכנסת, הפכו את תפילות שמחת התורה, לתפילות תחינה לקדוש ברוך הוא. הריקוד עם ספר התורה הופסק.
ארגון הטרור הארור הזה, לא בחל בשום פעולה, הכל מבחינתו לגיטימי, הכל מותר. הם חידשו את צלב הקרס, המייצג את כל הרע והנתעב, את האנטישמיות, את השנאה, את ההרס הבזוי, את ההתנהגות המפלצתית כלפי תינוקות.
הם ירו בילדים מול עיני הוריהם, הם עינו הורים מול עיני ילדיהם, הם ניתקו ילדים מהוריהם- צלב הקרס שב לחיים.
מול התופת ההיא קמו גיבורנו, חיילים ואזרחים, שהתייצבו, גם כשלא קראו להם.
כל חייל שנהרג קורע את החזה.
אתה חושב על המשפחות, שרק קיבלו את בשורת האיוב ומה מחכה להן. על הילד הקטן, שלא יראה את אביו חותר. אתה חושב על האלמנה הצעירה, שרקמה עם בעלה חלומות לעתיד, והנה הם נגנזים. איך היא תתמודד עם החיים לבד, מטופלת בילדים קטנים.
ואתה חושב על משפחות החטופים, שיקיריהן עוד בעזה. על התינוק ממשפחת ביבס והוא רק בן שנה. איך הוא ישרוד. מה עובר עליו. מה הם עושים לו. האם הוא אוכל? האם הוא צוחק? האם הוא מבין? האם הוא בחיים?
ואתה חושב על הנשים הצעירות בשבי, מה הן עוברות. איך בכל פניה של מחבל אליהן , הן קופאות. פוחדות מהרע מכל. והרע מכל, במקרה זה, הוא לאו דווקא המוות...
ואנחנו חושבים על יוסף חיים אוחנה, תושב קרית מלאכי, שנחטף לעזה ועודנו שם. האם הוא מספיק חזק? האם הוא מחזיק מעמד. אנו מתפללים יום יום לחזרתו במהרה יחד עם שאר החטופים.
קהל יקר! באנדרטה הניצבת כאן, אפורה, דוממת וזועקת, התווספו שישה שמות: גבריאל אזולאי וקרלה בת זוגו, יצחק דהן, ולירז אסולין שנרצחו במסיבת הנובה על ידי בני העוולה. ארבעה צעירים יפות ויפים, תמימים, המאמינים באהבה ובשלום. הם נרצחו בזמן שחגגו את נעוריהם, חגגו את האהבה. השם יקום דמם.
התווספו לאנדרטה הזו, לרשימה ההולכת ומתארכת, שני גיבורי חיל. נועם בר מוחה ויששכר נתן, שנהרגו על הגנת תושבי העוטף וישראל בכלל. גיבורים שהסתערו, על משימת חייהם, להציל את עם ישראל ומדינת ישראל.
מאז השביעי באוקטובר, ביקרתי משפחות רבות שאיבדו את יקיריהן, ראיתי את אצילותן. הערב, ששת המשפחות, תשבנה כאן בצד שמאל, במקומות שהוקצו למשפחות השכולות. לצידן, יש שכול וותיק. יש וותק בשכול. וותק בשכול, אינו משנה מאומה. כי הכאב המכה באחת, לא הולך וקטן, אלא מתווספים אליו, געגועים ושאלות, המעצימות את הכאב.
השכול הזה, הפוקד כל העת את עם ישראל, מגיע ללא הכנה, הוא מכה בנו שוב ושוב, הוא מפתיע!- לא מתריע. השכול הזה, הוא כמו עננה מעל כולנו, מעין רולטה רוסית, מול רקתו של כל מי שיש לו בן, או בת, המשרתים בכוחות הבטחון.
ילדים,אחים, נשים, הורים שכולים!
חצי שנה קשה עברה על עם ישראל.
ולכם קשה אלפי מונים. עשרות אלפי משפחות שכולות במדינת ישראל, עשרות אלפי משפחות שחייהן התהפכו בין רגע.
אדמת ארץ ישראל, ספוגה בדמעות שלכם. דמעות שלא פוסקות מרגע ההודעה, מרגע הנקישה. לו הכר עליו אתם ישנים, יכל לדבר, הוא היה מספר לנו, על הדמעות שלכן, על הכאב שלכן, על החלומות שלכן.
הרשו לי להקריא מכתב של אם לבנה:
ילד יפה שלי כבר שמונה שנים וקצת. כן, הזמן משנה, משנה את הכאב. בהתחלה, זה היה כאב לא מוסבר, משונה כזה. בחלוף הימים, זה הפך לכאב של געגוע.
אני חולמת עליך. החלומות טובים לי. בחלומות אני מרגישה אותך חי ממש. אני חולמת אותך סטודנט. חולמת אותך נשוי, אני אפילו רואה בחלום את הילדים, שיכלו להיות לך.
ואז אני מתעוררת, שמחה שחלמתי, ועצובה שזהו רק חלום. בבקשה, תבוא אלי יותר בחלום.אתה יודע ילדי, זה הגעגוע שהורג אותי - זה געגוע ללא תקווה.ילדי היפה!
אנחנו אוכלים, שותים. נפגשים עם חברים, צוחקים וגם לפעמים מבלים. עדיין אנחנו לא רוקדים. אני מבטיחה לך, שבחתונה של אחותך נרקוד. ומדמיינת אותך, אוחז בידי, ואז נכנס למרכז המעגל ורוקד את ריקוד חייך, ממש כמו פעם. ואסתכל עליך בגאווה ואצעק: החתיך הזה, הרקדן הזה- הוא הבן שלי. אולי תוכל לבוא, אפילו לשעה, אפילו לדקה, רק להרגיש אותך לנשום אותך.
מתגעגעת מאד.
קהל יקר! אני רואה כאן, ברחבה הזו בה אנו מתכנסים בכל שנה, את כלל ישראל.
כולם באו להתאחד ולהתייחד עם זכר הנופלים, ביום הקדוש הזה. במעמד הקדוש הזה. אנחנו עם אחד, המבכים את בנינו. בואו נשאר עם אחד, מאוחדים גם בימים רגילים. כי כוחנו באחדותנו.
נשאר מאוחדים למען הנופלים- שנפילתם לא תהיה לשוא, למען המשפחות היושבות כאן, למען החטופים. למען מדינת ישראל.
ננצח הכל יחד, רק ביחד.
משפחות שכולות היקרות לכולנו, אני יודע, הכאב הוא עצום..הדמעות אין סופיות. ואין נחמה ואין מרגוע לנפש..ובכל זאת, יש לי בקשה אליכם. תחיו. בבקשה תחיו.
תחיו חיים מלאים! זה קשה, אני יודע! אבל תעשו את זה! כי זה נצחון הרוח! כי זה נצחונו של עם ישראל. תחיו! כי זה מה שהם ציוו במותם. תחיו! בבקשה, בשביל אלה שנשארו ויקרים לכם. תחיו ! תחיו, גם למעננו, למען אחדותנו, כי אתם הדבק המאחד.
יהי זכר הנופלים במערכות ישראל ובפעולות האיבה ברוך.
תגובות