פרשת ויקהל מתחילה בנקודת זמן של אחרי יום הכיפורים לאחר שבי"ז בתמוז היה חטא העגל ומשה שבר את הלוחות, יום זה נקבע ליום צום, תענית ציבור. לאחר מכן עלה משה רבנו למרום לעוד ארבעים יום וארבעים לילה להביא את הלוחות השניות. משה רבינו ירד ביום הכיפורים בו סלח לנו הקב"ה על חטא העגל ויום זה נקבע ליום סליחה ומחילה ע"י הבורא.
בפרשתנו נמשך עניין השראת השכינה בתוך עם ישראל "ושכנתי בתוכם". פרשיות "תרומה ותצוה" עוסקות בציווי על הקמת המשכן, ופרשיות "ויקהל ופקודי" עוסקות בביצוע.
ע"פ ספר יצירה הקב"ה מתגלה בעולם בקדושת המקום בקדושת הזמן ובקדושת האדם. בית המקדש הוא הלב של העולם, הלב של כל המקומות. וכל העולם מתקשר לבורא דרך בית המקדש ששם הוא משרה ומשכין את שכינתו. המשכן הוא המקום המחבר שמים וארץ יש דרך לחבר את מעשינו הארציים ולהפוך אותם לרוחניים.
ולא בכדי ע"פ המדרש יש הקבלה בין בניין המשכן לבין מעשה בראשית. ישנם מילים שמזכירות לנו ממש את בריאת העולם "עשיה", ויכולו "ותכל". כשם שהעולם נברא ע"י הקב"ה ונתן לאדם את המקום לבנות ולשכלל את מעשה הבורא כך המקדש נבנה הן ע"י הבורא והן ע"י האדם.
וזה גם עניין הלוחות. בלוחות הראשונות שנתנו נאמר: "והלוחות מעשה א-לוהים המה והמכתב מכתב א-לוהים הוא חרות על הלוחות" הכל מהקב"ה ניתן. ואילו בלוחות שניים נאמר: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות" ישנו שיתוף בין מעשה הבורא לבין מעשה האדם. משה פוסל והקב"ה כותב. את הלוחות הראשונים לא יכלו להשיג עם ישראל, אלא רק לוחות שניים, לוחות של שיתוף הבורא והנברא זה מתקיים.
מתוך המשכן יוצאת ההארה לכל העשיה האנושית ולכל בניין העולם, לחם הפנים נותן ברכה לכל הצמיחה ולכל הכלכלה העולמית. ומתוך עבודת הכהן בהדליקו את הנרות מתברך כל העולם כולו ברוחניות.
לאדם יש תפקיד חשוב בעולם לשכלל את מעשה הבורא כמו שכתוב: "אשר ברא א-לוהים לעשות" יש מקום לאדם להיות שותף עם הבורא, ושהבורא יתגלה גם דרכו. במעמד הר סיני שאמרנו "נעשה ונשמע" נכללנו במקור הא-לוקי והתקשרנו לבורא עולם. האדם הוא בריאת עולם חדשה, חידוש המציאות ממש, אם נעשה זאת בדרך אבותינו הקדושים.
שבת שלום ומבורך
תגובות