פרשתנו היא אחת הפרשות הקשות בתולדות עם ישראל בה מופיע סיפור חטא העגל, שאירע ממש בהמשך למתן תורה בעוד שכינה נמצאת בסיני "נרדי נתן ריחו" חטא העם חטא אמוני, חטא קשה ביותר.
בעודם מצפים לשובו של משה רבינו ביום הארבעים, זה היה יום ששה עשר בתמוז, כשראו שמשה לא חזר מן ההר ולא מגיע, הם חשבו כי הוא מת ולכן פנו אל אהרן הכהן בדרישה: "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" אהרן מבקש מהם לפרוק את נזמי נשיהם בניהם ובנותיהם ולהביאם אליו ובכך להרוויח זמן עד שמשה ירד.
אהרן בנה מזבח והכריז כי "חג לה' מחר" במטרה לדחותם עד לשוב משה אך למחרת בבוקר ביום שבעה עשר בתמוז קמו העם ועבדו את העגל.
"וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" ואמר לו על דבר החטא "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”
עוד לפני ירידת משה מן ההר, אמר לו הקב"ה שהוא רוצה להרוג ולכלות את עם ישראל ולעשות את משה לגוי גדול. משה מתפלל על העם "ויחל משה את פני ה' אלוהיו" משה רבינו יורד מהר סיני, הוא שומע קולות של חגיגה וכשמתקרב למחנה רואה שהם עובדים את עגל. באותו רגע השליך את הלוחות מידיו ושברם תחת ההר, שרף את העגל טחן אותו דק לעפר, פיזר את אפרו על פני המים והשקה את בני ישראל במים אלו, ומי שעבד את העגל מת.
ובציוויו של משה הרגו בני לוי בעם כשלושת אלפי איש. יום קשה בו אנו מתענים עד היום בתענית י"ז בתמוז..משה רבינו חזר לה', וביקש שיסלח לבני ישראל על החטא: "וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְת".
במשך ארבעים ימים משה מתפלל לה' שיסלח להם על החטא. אך הסליחה הייתה מתוך כעס כך כתב רש"י. לאחר מכן משה פסל בציווי ה' את הלוחות השניות ועלה להר לארבעים ימים נוספים מכ"ט באב עד יום הכיפורים, ואז כאשר הזכיר לפני ה' את י"ג המידות, נתרצה הקב"ה בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה "סלחתי כדבריך" ומאז נקבע יום הכיפורים כיום סליחה ומחילה על עוונות.
יחד עם זאת הקב"ה מבשר למשה כי הוא ישלח מלאך וכי הוא בעצמו לא ינחה אותם וזה לטובתם כי אם הקב"ה יעלה עמם והם ימרו את פיו הוא יזעום עליהם ויכלה אותם לכן טוב שישלח מלאך. "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ:"
משה רבנו רוצה להבין כיצד תהיה הנהגתו של העם ובנקודה זאת מבקש מהקב"ה "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" התורה אומרת שה' ענה לו ואמר: "וראית את אחוריי, ופניי לא יראו". ובגמרא במסכת ברכות ז' ע"א: כותבת "אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין"
קשר התפילין שנמצא מאחורי הראש מסמל את הקשר הסודי שלנו עם ה', בו דרכי ה' לא תמיד מובנות לנו זה ברור שאנו קשורים בו והוא בנו. אם ניזכר במה שכתוב בתפילין של הקב"ה, נוכל גם להסביר את הקשר בינם לבין חטא העגל וי"ג המידות של רחמים: "ותפילין דמארי עלמא - כתיב בהו 'מי גוי גדול'. היינו שה' יתברך משתבח בישראל שהם מתקשרים בו, וגם ה' יתברך נקשר בהם. אף כי יחטאו - לא יהיה ניתוק מהם אהבתו".
הסוד שנתגלה למשה בנקרת הצור הוא שאף לאחר החטא הכי גדול בתולדות עם ישראל - יש נקודה שבה עדיין ה' אוהב את ישראל בדיוק כמו שאהב אותם בימי האבות, וכמו שהיה מאז ומעולם. למרות חרון האף הגדול, ולמרות שה' רצה כמעט להשמידם - יש צד באהבה ההדדית שלא נפגם ולא יכול להפגם.
גם בתפילין שלנו, שכתוב בהם "ואהבת את ה' א-לוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", יש הצהרה: בכל מידה ומידה שהוא מודד לנו, ולמרות כל העונשים, ההסתרות והצרות - לא יהא שום פיחות באהבתנו אליו. לכך אנו מתפללים "ואהבתך וחמלתך לא תסור ממנו לעולמים".
תגובות