מובא בפרשתנו:"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי...וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
הפרשה פותחת בציווי לקחת תרומה כאשר המטרה והתכלית של כל התרומות היא לבנות באמצעותן משכן גשמי לה', משכן בו תשכון ותתגלה השכינה, היא גילוי אור האין סוף ברוך הוא, בעולם הזה. השראת השכינה במקדש מביאה גם להשראת השכינה בבני ישראל עצמם.
האברבנאל בפרשתנו מסביר את עניין המקדש ואומר: כאשר רצה הקב"ה לזכות את ישראל ולהגדיל מעלת משה עבדו בהנהיגו אותם בעצמו ולא על ידי המלאך שאמר לשלוח לפניהם, צוה אותם שיעשו מקדש ויכינו אותו באופן שתשרה שכינתו בתוכם ויהיה כבוד ה' על הארון כאשר היה על הר סיני, ומשם יצא הדבור והקול הא-להי למשה כמו שהיה בהר.
וממשיך להסביר כי הקב"ה ציווה את משה שיעשה גזברים וגבאי צדקה על מנת שיקחו מהעם כל אחד מה שנותן מנדבת ליבו. ומה בדיוק הוא הציווי הזה כך האברבנאל מדייק:
א. שלא יחשבו שהנשיאים וראשי העדה שעליהם בלבד מוטלת מלאכת המשכן ומאשר להם יעשו את מלאכת המשכן אבל שאר האנשים זה תלוי רק אם ידבנו לבו.
ב. שלא יכריחו לשום אדם לתת בנדבה הזאת אלא יקחו מה שיתן ברצון נפשו ולא באונס.
ג. שגם לא יבקשו משום אדם שינדב דבר מסויים, אלא רק מה שיביאו מעצמם יביאו תרומתם.
ד. שאם אדם יתן את כל אשר לו ויפזר ממונו בזה לא יקחוהו מידו כי הפזור אינו שלמות אבל חסרון.
ואחז"ל במסכת כתובות ס"ו: באושא התקינו המבזבז לא יבזבז יותר מחומש. ולזה אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו שבנדבות שהיה המצוע בחר ה' לא בפזור. ואולי שעל זה קרא אל הנדבה הזאת תרומה שתהיה תרי ממאה כתרומת הקדש וכפי אלה הכוונות הוצרך לחזור לומר תקחו את תרומתי.
הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק א ה"א כותב: מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו'
ובהלכות ב'-ג' מביא את סדר השתלשלות הדברים שהיה בפועל: כיוון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו. ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה ושס"ט שנה עמד משכן שילה וכשמת עלי חרב, ובאו לנוב ובנו שם מקדש. וכשמת שמואל חרב, ובאו לגבעון ובנו שם מקדש. ומגבעון באו לבית העולמים וימי נוב וגבעון שבע וחמשים שנה..
כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית ליי' ולהקריב בהן קרבן ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר ויאמר דויד זה הוא בית יי' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל ואומר זאת מנוחתי עדי עד.
כיום אין לנו בית מקדש אך פרשה זו לקחיה ומסריה גם לעתיד. גם בדורנו שבית עולמים חרב אומרת התורה: "וכן תעשו – לדורות". כי בכל הדורות ובכל התקופות כל אחד ואחד מאתנו יכול וצריך לבנות משכן לה'. "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם"
וכבר אמרו חז"ל: "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כל אחד ואחד מאיתם. כל אחד צריך לבנות בית מקדש פרטי בתוכו ולקדש את המציאות בעבודת ה' הפרטית שלו. עלינו לעשות הכל לשם שמים ושכל תחומי החיים שלנו יהיו קשורים אל הקדושה.
האדם יכול לחוש את נוכחות הקב"ה, את מעורבות הקב"ה בחייו ולאפשרות שלנו לחוש בה - אנו קוראים "השראת שכינה" אנו רוצים ומבקשים, שלא רק שהקב"ה ישוב וישרה ויתגלה בתוכנו, שנזכה לגילוי מתמיד של שכינת-עוזו - דבר שנעשה באמצעות בית-המקדש אלא גם שהבית הפרטי שלנו יהיה 'משכן'. כולם צריכים להבין ולהרגיש שאין זה סתם בית פרטי. צריכים להשתדל להפוך את הבית למרכז של תורה למרכז של מצוות וגמילות חסדים, צריכים לקדש את כל החומר הגשמי. ניטול את כל העולם הגשמי שעמו אנו באים במגע, ונשתמש בו לשם שמים, ובכך נעשה 'משכן' לקב"ה.
תגובות