בצאת ישראל ממצרים, בחודש האביב, האביב של האומה הישראלית עם ישראל נצטווה להקריב קרבן פסח, שעל שמו נקרא החג בפי כל "חג פסח", זהו בעצם קרבן הברית בין הקב"ה לבין עמו הנבחר.
רש"י מפרש כי הקרבן קרוי "פסח" על שם הדילוג והפסיחה שהקב"ה מדלג על בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט.
הקב"ה מבדיל בין ישראל לבין מצרים בעת מכת בכורות, "ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף... ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם..."
קרבן הפסח מבטא במהותו את הבחירה של עם ישראל משאר העמים. הצו האלוקי בא לנתק את היהודים מעבודת מצרים האלילית שהיה להם מאד קשה להתנתק ממנה. "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח" ועל זה דרש רבי יוסי במכילתא "משכו ידיכם מעבודה זרה והידבקו במצוות".
היה רבי מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר "ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים" (יחזקאל טז, ח), הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר: "ואת ערום ועריה" (יחזקאל טז, ז), ונתן להם שתי מצוות - דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה.
בזכות הקרבת הקרבן הזה באה הגאולה האמתית והשלמה בדרך של דילוג וקפיצה, "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות" שהקב"ה מדלג מעל כל החשבונות והקיצים.
מצות קרבן פסח היא המצווה הראשונה שנצטווו "כלל ישראל" במצרים המצווה הראשונה שמצטווים משה ואהרון לומר לעם ישראל לפני שחרורם ויציאתם מהגלות והשעבוד הקשה - לקחת שה ולשוחטו לעיני משעבדיהם.
"דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית". הרמב"ם בספר המצוות חילק את מצוות הפסח לשתי מצוות שונות - המצווה לשחוט את הפסח במועדו )מצוות עשה נה, (וכן המצווה לאכול את בשר הפסח יחד עם מצה ומרור )מצוות עשה נו) כל שאר הקרבנות נמנים כמצווה אחת בלבד, הכוללת הן את ההקרבה הן את אכילת הקורבן.
קרבן פסח נשחט מחצות היום של ארבעה עשר בניסן ועד הערב, ואילו זמן אכילתו מתחיל רק לאחר השקיעה - עם כניסתו של ליל חמישה עשר, מה שאין כן בשאר קורבנות שלאחר שחיטתן מתחיל זמן אכילתן.
במשנה בתחילת הפרק החמישי בפסחים מובא זמן קרבן הפסח. רבא בגמ' מביא את הדין שכל הקרבנות כולם מוקרבים בין תמיד של שחר לתמיד של בין הערביים על פי הכלל : "'והקטיר עליה חלבי השלמים' - עליה השלם כל הקרבנות".
למעט קרבן פסח המוקרב אחרי תמיד של בין הערביים. קרבן פסח נאכל על השובע: כדברי רבינו הרמב"ם (הל' קרבן פסח ח', ג): מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע, לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר - אוכל מהן תחילה ואחר כך אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו...".
קרבן פסח נאכל על מצות ומרורים, התורה מזהירה שלא להוציא את בשר הפסח מהבית החוצה ולא לשבור את העצמות בדרך האכילה וכו'. מבין כל השינויים הללו אנו מבינים שקורבן פסח אינו חלק מהעבודה הסדירה בבית המקדש יש הרבה שינויים מקורבנות רגילים.
ספר החינוך, מסביר כמה מצוות בהלכות קרבן פסח, השונות מקורבנות אחרים בנימוק: שכך דרכם של מלכים. אכילת צלי- שנצטוינו לאכלו צלי דוקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי... וכן לא להותיר מבשר הפסח- שנצטוינו שלא להותיר ממנו, הענין הוא כדרך מלכים ושרים שאינם צריכים להותיר מתבשילם מיום אל יום. וכן שלא לשבור עצם מקרבן הפסח- שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים.
קרבן הפסח מכונן את הזהות הלאומית שלנו ומסמל את חידוש הברית עם עם ישראל קורבן פסח מפגין ומבטא את הייחוד הלאומי של ישראל "זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו" , "וכל ערל לא יאכל בו" כל מי שלא נימול אסור באכילת פסח והטעם משום שהמילה וקורבן פסח מבטאים את ההשתייכות הלאומית לעם ישראל.
ברית המילה היא חותם אלוקי בגופו של היהודי משעת לידתו, וכך מעשה קורבן פסח הוא חותמת אלוקית בגופו ובהווייתו של עם ישראל משעת לידתו והופעתו על במת ההיסטוריה. ומשם נמשכת ההבדלה על ידי קבלת התורה ויחודו של עם ישראל כעם סגולה, כגוי קדוש שיעודו לספר תהילות ה' בעולם.
תגובות