בפרשתנו לאחר שאחי יוסף יורדים למצרים לקנות מזון למשפחתם שנמצאת בארץ ישראל, ולאחר שנחשדו כמרגלים והתחייבו להביא את בנימין, הם כבר בדרכם חזרה בפעם השניה לארץ ישראל הגביע של יוסף הושתל באמתחתו של בנימין ונמצא אצלו בחיפושים.
וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ: וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם:
הפסוקים הללו הם המשך לדברי האחים "אבל אשמים אנחנו" במפגש הראשון עם יוסף אשר לוקח מהם את שמעון ודורש להביא אליו את "אחיכם הקטון". אלא ששם הם מתוודים ומכים על חטא בינם לבין עצמם. יוסף אמנם שומע "כי המליץ בינותם", וכאן הם ממש מתוודים בפרהסיא.
האחים לא חיפשו את מי להאשים אלא הם הצדיקו עליהם את הדין ואמרו " האלהים מצא את עוון עבדיך ": אם ה' איפשר לך להרשיע אותנו, כנראה שבעיני ה' אנחנו אשמים, אם לא בעוון זה אז בעוון אחר. וגם הצדיקו את העונש ואמרו " הננו עבדים לאדני, גם אנחנו, גם אשר נמצא הגביע בידו הצדיקו עליהם את הדין ואמרו ידענו כי נקיים אנחנו מכל זה אבל אנחנו חייבין ממקום אחר, ומלפני ה' יתעלה יצא המקטרג להזכיר את עון עבדיך.
פרשה זו מלמדת אותנו שחייב אדם להצדיק את כל מה שקורה לו וגם אם הוא לא מבין למה וגם אם זה נראה לו כרע. וכך הם דברי הגמרא: חיב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר: "ואהבת את יי אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" בכל לבבך, בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. ובכל נפשך, אפלו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאדך, בכל ממונך. דבר אחר בכל מאדך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד.
בספר תהילים פרק נ"ו פס' י"א כתוב: בֵּֽ֭א-לֹהִים אֲהַלֵּ֣ל דָּבָ֑ר בַּ֝י-הוָ֗ה אֲהַלֵּ֥ל דָּבָֽר׃
מהו "בֵּֽ֭א-לֹהִים" ומהו "בַּ֝י-הוָ֗ה"? מקום שכתבו "א-להים" זוהי מידת הדין, ומקום שכתוב "י-הוה" זו מידת הרחמים, שנאמר "י-הוה י-הוה א-ל רחום וחנון". אמר דוד לפני הקב"ה: אם במידת הדין אתה בא אלי, אני מקלסך (=משבחך) "בֵּֽ֭א-לֹהִים אֲהַלֵּ֣ל דָּבָ֑ר", ואם במידת הרחמים, אני מקלסך " בַּ֝י-הוָ֗ה אֲהַלֵּ֥ל דָּבָֽר׃"
היסוד הזה ביהדות הדורש מהאדם לקבל על עצמו את הדין גם בשעת משבר, דרישה לא פשוטה ליישום… נשען על האמונה שכל מה שמתרחש בעולם הוא בהשגחה פרטית ואין מקום לרע מוחלט בעולם.
ובתהילים ק"א פס' א' כתוב: "לְדָוִד מִזְמוֹר חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה לְךָ יְהוָה אֲזַמֵּרָה" המלבים מפרש: הנהגת ה' הוא אצלי או חסד או משפט, ולא נמצא בה דבר רע. כי הטוב שיתן הוא מצד חסדו לא מצד החיוב, כי מי הקדימנו ואשלם. והרע הוא מצד המשפט, בעבור רוע המעשים לכפר עון ולהתם חטאת, עד שלכן על שניהם אשירה. כמו שאמרו חז"ל: בין חסד בין משפט אשירה, כי בשניהם לך ה' אזמרה, אשבח את ה', או על חסדו או מצד שעשה משפט שזה מצד השגחתו וצדקו, ומצד שמשגיח עלי להתם טומאתי ממני.
תגובות