אפליקציית אנגלס
יותר כיף באפליקציה!
הורדת האפליקציה
המשך באתר הרגיל
דלג לתוכן העמוד

"תהיו טובים ותזכרו להיות בני אדם"

מפגש מרתק של "זכרון בסלון" עם אסתר שטורם, תושבת קרית מלאכי, על ילדותה בשואה.

ורדית קליין   •  

אתמול התקיים ערב זיכרון בסלון בדירתן של סטודנטיות מקהילת הסטודנטים בקרית מלאכי. בסלון הקטן התארחה אסתר שטורם, בת ה-80, ניצולת שואה, תושבת קרית מלאכי, פנסיונרית העירייה, מעורבת חברתית ומתנדבת בקהילה.  אישה גדולה מהחיים ומעוררת השראה, מלאה בחום ואהבה, אשר הסכימה לשתף את אורחי הסלון שהיה מלא עד אפס מקום בסיפורה האישי והמרגש, מימי ילדותה בבולגריה בזמן השלטון הנאצי. לאורך כל הערב אורחי הסלון היו מרותקים וצמאים לשמוע כל פיסת מידע  ששיתפה אותנו אסתר מחוויות ילדותה הכה קשות. 

זיכרון בסלון עם אסתר שטורם

סיפורה מתחיל בערב אחד בשנת 1939 בבולגריה, דפיקות רועמות על דלת ביתה ,הרעידו את קירות הבניין בו היא גרה וכשנפתחה הדלת ניצבו חילי הצבא האדום שבאו לקחת את אביה למחנה עבודות פרך, בו עבדו היהודים מושפלים, מוכים וללא בגדים ואוכל בכתישת אבנים.

במשך תקופה ארוכה אסתר ומשפחתה לא ידעו מה עלה בגורל האב עד אשר בלילה אחד הגיע לבקר את משפחתו לאחר שברח ממחנה העבודה יחד עם קבוצת גברים יהודים שהגיעו לראות את משפחתם אך זה היה ביקור קצר ולאחריו חזר למחנה העבודה עד תום המלחמה. 

לאחר זמן לא רב בעוד אסתר, אחותה ואימה שוהות בביתן, שוב נשמעו דפיקות רועמות על דלתן ובפעם  זו היו אלה הנוער ההיטלרי שעל פי דבריה של אסתר היו קשוחים ואלימים יותר.

קריאות "שנל, שנל" (מהר בגרמנית) הרעידו את ליבן. הנערים משכו אותן מהמיטה תוך שהם מכים בהן וגוררים אותן מחוץ לבית. יחד איתן עוד משפחות יהודיות נלקחו אל מתחם בית הספר היהודי שכמובן אינו היה פעיל באותם הימים. בהגיען אל בית הספר הפריד הנוער ההיטלרי בין הילדים לבין האימהות, כאשר קבוצת האימהות בצד והילדים המפוחדים זועקים בבכי אל אימן בצד השני. אסתר משתפת שאת קול זעקות הילדים והאימהות לעולם לא תשכח וכעת שזיכרון הקול והתמונות מתעוררים מחדש, דמעות מציפות את עיניה.

שעות עמדו הילדים כשהם מופרדים מהאימהות בקור ובחושך וברקע צעקות "אכטון, אכטון" של הנוער ההיטלרי: "הקשיבו הקשיבו עוד מעט יגיעו הרכבות ויקחו אותכם לפולין". אסתר מספרת כי כולם פחדו להגיע לפולין לתאי הגזים אך היא זוכרת כי בתור ילדה הפחד הגדול היה לה מכך ששמעו שהגרמנים מייצרים סבון מגופם של היהודים. אך למזלם מספר פוליטיקאים וראשי הכנסייה הבולגרית מנעו את גירושם של יהודי בולגריה וכך והם ניצלו מהשמדה.

וכך משנת 1939-1945 מספרת אסתר כי אלה היו חיים של סבל שלא ניתן לתאר במילים. שש שנים בהם חיו תחת הפגזות ואזעקות, בחושך מוחלט ללא אפשרות ללמוד, לשחק, לצאת מן הבית, ליצור חברויות, לקנות ואפילו ללא הדבר הבסיסי ביותר, ללא מזון. האוכל שהיה מנת חלקם הוא פת לחם שחורה שסבתא שלה היתה מחלקת בינה ובין אחותה וקליפות תפוח אדמה שנמצאו בפחי האשפה. ילדים רבים סבלו מעוני ורעב קשה ואסתר בעצמה מעידה כי היתה כשלד מהלך בגלל הרעב והרזון. 

את סיפורה מסיימת אסתר ופונה במסר אל הדורות הבאים "לא לשכוח! התקווה היא כי לעולם לא תחזור שואה שניה אך לעולם לא ניתן לדעת מה יהיה. מי שלא עבר שואה לעולם לא יוכל להבין את הפחדים והחרדות שמלווים אותי בכל יום בחיי. הקושי והסבל הם בלתי ניתנים להסבר ואתם הדור הצעיר צריך לזכור את העבר אך גם להעריך את מה שיש. אנחנו שבאנו ארצה לאחר מלחמת העולם השניה בנינו את המדינה במו ידינו ואתם צריכים לשמור ולהוקיר אותה. ומעל הכל תהיו טובים ותזכרו להיות בני אדם". 

זיכרון בסלון-1
זיכרון בסלון 2
זיכרון בסלון 3
זיכרון בסלון 4
זיכרון בסלון 5
אסתר שטורם ז"ל באירוע זיכרון בסלון 2017
זיכרון בסלון 7
זיכרון בסלון 8

דבר המערכת: יש לציין ולומר תודה לחן קדוש רכזת מעורבות חברתית ממרכז צעירים  ולאתי שבתאי, חן וייס ועדן מולאי מקהילת הסטודנטים בקרית מלאכי שאיפשרו לרבים להשתתף בערב חשוב ומרתק בסלון דירתן. 

ותודה ענקית לאסתר שטורם ששיתפה בסיפורה, ונותנת לנו את הזכות והחובה לזכור ולא לשכוח. אסתר, מאחלים לך בריאות איתנה ואריכות ימים. 


ורדית קליין

vardit@angeles.co.il

תגובות

הוספת תגובה

שם
תוכן התגובה
תגובתך התקבלה בהצלחה ותפורסם לאחר בדיקה של צוות האתר.