פרשתנו פותחת בענייני הנדרים והשבועות ועליהם אומרת התורה "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה".
הפשט הוא, שמוטלת עליו חובה לקיים את נדרו. וה"בן איש חי" זיע"א כתב: שמי שנזהר שלא לחלל את דיבורו – זוכה שככל היוצא מפיו יעשה.
התכונה הייחודית של האדם המבדילה בינו לבין בעלי החיים היא הדיבור כך אף מכונה האדם – "מדבר". בבריאת האדם נאמר: וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב, ז).
מבאר התרגום אונקלוס : "והות באדם לרוּחַ מְמַלְלָא". ועוד שהכלי היחידי בו השתמש הקב"ה בעת הבריאה, היה הדיבור "ויאמר א-לוהים יהי...". לדיבור יש כוח עצום, יש לו יכולת לבנות ולברוא דברים שונים ואפילו את העולם כולו.
הדיבור הוא כוח רוחני ייחודי לאדם, ובדיבור בא לידי ביטוי אותו חלק אלוקי שיש בכל אחד מאתנו וכוחו עצום ורב בהיותו לא מוגבל ולא כדבר גשמי אשר הוא מוגבל.
ספר ה"חינוך" (מצוה רלא) מבאר, מדוע דיבור של אדם יכול להזיק לזולתו, וזאת מפני, שכאמור, הכוח המדבר איננו נובע מגופו של האדם, אלא מהנפש שבאדם שהיא חלק עליוני. ומאחר והיא רוחנית, הרי שיש בה כוחות חזקים לפעול פעולות היכולות להזיק לזולת. ולכן יש איסור קללות "שֶׁלֹּא לְקַלֵּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה... מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, שֶׁמְּנָעָנוּ הַשֵּׁם מֵהַזִּיק בְּפִינוּ לְזוּלָתֵנוּ כְּמוֹ שֶׁמְּנָעָנוּ מֵהַזִּיק לָהֶם בְּמַעֲשֶׂה, וּכְעֵין עִנְיָן זֶה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בגמרא במועד קטן יח' ע"א: בְּרִית כְּרוּתָה לַשְּׂפָתַיִם. כְּלוֹמַר, שֶׁיֶּשׁ כֹּחַ בְּדִבְרֵי פִי אָדָם.
הגמרא במסכת כתובות ס"ב ע"ב: מספרת על רבי יהודה חתנו של רבי ינאי, שהיה נוהג לשהות וללמוד בבית המדרש במשך כל ימות השבוע, ובכל ערב שבת הוא היה שב לביתו. כשהוא היה שב לביתו היה נראה לפניו "עמוד-אש". ערב שבת אחת, הוא התאחר מלבוא, מכיוון שהוא היה שקוע בסוגיה מסוימת בבית המדרש, חותנו – רבי ינאי, הבחין באיחור והוא אמר לבני הבית שכנראה החתן נפטר, מכיוון שאילולי כן, הוא לא היה מתעכב מלבוא לשבת בביתו. כאמור, למעשה הוא היה חי באותה שעה, אלא שהוא התעכב בלימודו בבית המדרש. ולמרות זאת, מספרת הגמ' שהתרחש אסון גדול ויהודה חתנו אכן נפטר באותה שעה, בגלל דברי חמיו, למרות שהוא לא התכוון לגרום זה כלל.
הגמרא מסמיכה על כך את הפסוק בקהלת (י, ה): כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט. משמעות הדבר, שלדבריו של רבי ינאי היה כוח לפעול ולגרום למיתתו של האמורא יהודה, משום שהדבר משול להוראה שגויה שיוצאת מפי המלך, שלמרות שהיא שגויה - היא אינה מתבטלת, וכך גם כאן, הואיל והוציא רבי ינאי מפיו את דבר מיתתו של יהודה נתקיים הדבר.
הכוח הרוחני העצום של הדיבור פועל לטוב ולמוטב. הוא זה שיכול להעניק ברכה לעולם ע"י דיבור טוב ומועיל. והוא זה שיכול חלילה לגרום נזק בל ישוער אם יש משהו ללמוד מזה זה שצריך לנצל את כח הדיבור רק לדברים טובים יש לנו את היכולת לשבח, לעודד ולהעניק לזולתנו בטחון. נגרום לאחר להרגיש חשוב, כך אנו בונים אותו, ואת הביטחון והאמונה שלו בעצמו. באמירה כזו טמון כוח אדיר, כוח המעניק חיים לנו ולעולם כולו.
תגובות